שמעון ואח' נ' תלמי אליהו (קראוזה) מושב עובדים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

1.הנתבעת (להלן גם "האגודה" ו"המושב") היא מושב בחבל אשכול שבנגב. התובעים היו חברים באגודה משנת 1974.

יוער כי מלכתחילה הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בית המשפט בעל הסמכות המקומית לדון בתביעה. ביום 22.10.09, החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב, משום שתובענה בענין דומה התנהלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע למכסות המים (אם כי לדבריו של ב"כ התובעים בישיבת 19.4.09, קיים הבדל בין התביעות, כאשר בתביעה האחרת האגודה היא "כמעט משוב פורמאלי").

בסופו של דבר, לא התנהלו שתי התביעות הללו בפני אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועל כל פנים ספק אם היה מקום להעברת הדיון לאחר שבית המשפט המחוזי בבאר שבע קנה סמכות מקומית לדון בתביעה. כך או אחרת, משהועבר הדיון, לא ניתן היה להעבירו עוד.

2.כאמור, התובעים היו חברים באגודה. בשנות ה-80, בקשו התובעים לחדול להיות חברים באגודה, והם עתרו לבית המשפט בשנת 1986, בבקשה כי הם ינותקו מהאגודה, ויחדלו להיות חברים בה. הצדדים הגיעו להסכמה במסגרת אותה תובענה, ובין התובעים לבין האגודה נחתם הסכם שקבל תוקף של פסק דין (שיכונה להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נקבע כי התובעים חדלו להיות חברים באגודה, החל מיום 1.9.1985.

הסכם הפשרה התייחס בין היתר לשאלת המכסות השונות שהתובעים קבלו – כל עוד היו חברי אגודה – וקבע כי:

"3א. המבקשים (הם התובעים, ר.ר.) יהיו רשאים לפנות לרשויות המוסמכות השונות על מנת לקבל מכסות אישיות שונות על פי דין, ובכלל כך מכסות מים או מכסות גידול או נטיעה שונות, באופן שתופרד מכסתם האישית מהמכסות של המשיבה (היא האגודה, ר. ר.), והוא הדין ביחס להקצאת קרקע אישית.

ב. כל עוד לא יקבלו המבקשים מכסות אישיות או קרקע כאמור בסעיף קטן (א) לעיל, ובמשך כל זמן שהוא בו יימשך מצב זה, ייחשבו המבקשים לענין חלוקת המכסות והקרקע כאמור, ולעניין זה בלבד, כאילו היו חברי המשיבה, ודינם לענין זה יהיה כדין כל חבר אחר הזכאי להשתתף בחלוקת המכסות או הקרקע".

3.התביעה הנוכחית מתייחסת למספר נושאים ביחס אליהם טוענים התובעים לזכויות כלפי האגודה. התובעים טענו כי הם מחזיקים היום בשטח קרקע של 60 דונם. לטענתם, האגודה סוחרת באופן בלתי חוקי בקרקעות שהוקצו לה, ובכלל זה היא משכירה קרקעות ליישוב עצמונה, וכן לחבר האגודה מר לביא. מאחר שאסור לאגודה לפעול באופן זה, הרי שעל האגודה לחלק באופן שווה את כל הקרקעות שהוקצו לה, בין כל הנחלות הקיימות היום באגודה (62 נחלות). אם כך ייעשה, יהיו התובעים זכאים להקצאה של שטח קרקע גדול יותר – של 124.5 דונם.

4.התובעים אף טענו בהקשר זה כי בעבר הם החזיקו בשטח של 140 דונם, שחלק ממנו נלקח מהם (על ידי מר שביט). עוד נטען כי התובעים אף החזיקו בחלקה ב', בה היתה "משתלה דינאמית" של התובע, כאשר חלקת הקרקע הזו ניטלה מהתובע על ידי האגודה לצורך הרחבת המושב. התובעים אינם תובעים פיצוי בגין כך, אלא הם מבקשים כי תינתן להם אפשרות לרכוש מגרש בשטח ההרחבה, בתנאים שניתנו לחברי האגודה, קרי תמורת 100,000 ₪. כן טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪ בגין אובדן ההכנסות שנגרם להם לטענתם עקב נטילת הקרקעות שלהם.

5.התובעים הוסיפו וטענו כי האגודה מקבלת מכסת מים שנתית לחלוקה בין תושבי המושב. ישנם רק 20-25 משקים הזקוקים למים לחקלאות, כך שקיימים עודפים גדולים של מים. אותם בעלי נחלות שאינם זקוקים למים, מחזירים את המכסה שלהם לאגודה, המשלמת להם - לגישתה - פיצוי לפנים משורת הדין. את המים העודפים האגודה מוכרת לחקלאים פעילים. התובעים טוענים כי התנהלות זו מנוגדת לחוק וכן להחלטה של רשם האגודות השיתופיות, והיא אסורה. לכן התבקש בית המשפט לאסור בצו על הנתבעת לסחור במכסות המים שלה, ולהורות לה לחלק את המים בצורה שווה, ללא תשלום נוסף.

6.עוד טענו התובעים, כי האגודה קבלה פיצוי עבור מניות תנובה שהיו בבעלותה. לטענתם, המניות התקבלו כתוצאה משיווק של חקלאים לתנובה, כאשר רק האגודה (ולא אדם פרטי) יכלה להיות בעלת מניות בתנובה. התובעים טענו כי התובע שיווק תוצרת חקלאית לתנובה, ולכן הוא תרם למניות שהאגודה קבלה. משום כך, התובעים זכאים לחלק מתמורת המניות שקבלה האגודה. טענת התובעים מבוססת הן על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הן על פרשנות הסכם הפשרה (כאשר לטענת התובעים גם תמורת המניות הן "מכסות", שהתובעים זכאים לקבל חלק מהן).

7.הנתבעת כפרה בטענות התובעים, ואף הגישה נגדם תביעה שכנגד. לטענת הנתבעת, אין לקבל את עתירת התובעים לאפשר להם לרכוש חלק בהרחבה, שכן התביעה מבוססת על ההנחה כי התובע החזיק בעבר בקרקע בהרחבה (ולא על הסכם הפשרה). לטענת הנתבעת, התובע לא החזיק בעבר שטח בהרחבה, אלא עשה שימוש בשטח רק לצורך אחסנת פרחים, כמחסן. לכן הטענה כי הקרקע ניטלה מהתובע אינה נכונה. עוד נטען כי התובע מעולם לא פנה ובקש לרכוש קרקע בהרחבה, וכי לא הוכח שניתן היום לרכוש חלקת קרקע בהרחבה. התובע יכול היה גם לרכוש קרקע בעבר, כמו גורם חוץ אחר, ולתבוע את נזקיו.

8.הנתבעת טענה כי אין יסוד לדרישת התובע לקבל הקצאה של שטחים נוספים. הוא לא הוכיח כי הוא החזיק קרקעות מעבר לאלה שהוקצו לו. באשר לקרקע שלפי הטענה נלקחה מהתובע על ידי מר שביט - טענה הנתבעת כי התובע הוא שהשתלט שלא כדין על קרקעות, ופינה אותם. הנתבעת כפרה בכך כי התובע החזיק ב-140 דונם קרקע. לטענתה, לתובע מוקצה שטח של 63.2 דונם נטו, ומאחר שהוקצו לו שטחים באופן שוויוני, כמו ליתר חברי האגודה, הוא אינו זכאי לשטחים נוספים. הנתבעת כפרה בטענות התובע ביחס לרשימת המגדלים והקרקע שהוקצתה להם, והיא טענה כי המסמך עליו מסתמך התובע בהקשר זה (נספח ו' לתצהירו), אין בו כדי לסייע לתובע להוכיח את טענתו.

הנתבעת טענה כי היא אינה עושה שימוש חורג בקרקעות שהוקצו לה, ועל כל פנים הסעדים המבוקשים ביחס לשטחים בעיבוד משותף, הם סעדים שלבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בהם, והסמכות להעניק את הסעדים הללו היא למינהל מקרקעי ישראל.

9.באשר לתביעת התובע להעמדת קרקע חלופית, הנתבעת טענה כי לא ניטלו מהתובע קרקעות מעולם. הוא עצמו העיד כי הוא שיפץ את חשבון המים שלו במועצה אשכול באופן רטרואקטיבי לשנת 2006. עוד נטען כי התובע אף לא הוכיח כי הכנסותיו היו בממוצע בשיעור של 100,000 ₪ לשנה שכן הוא הודה כי הכנסותיו אינן רק מעיבוד שטחים חקלאיים אלא יש לו גם הכנסות מהשכרת לול.

10.לגבי מכסות המים, טענה הנתבעת כי היא התובעים קבלו מהאגודה החזרים עבור "מים עודפים" ולא מגיעים להם החזרים נוספים. באשר ליתר הטענות הקשורות לחלוקות מכסות המים, נטען כי התובע יחד עם מר בלחסן הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. מאחר שמדובר בסעדים זהים, אין מקום לדון בטענות התובע בתביעה הנוכחית. עוד נטען כי החלטת רשם האגודות השיתופיות עליה מסתמכים התובעים, אינה מחייבת, שכן לרשם האגודות השיתופיות אין סמכות לקבוע כללים בנושאים של חלוקת מים, ולכן הקביעות שלו הן בגדר הנחיות בלבד, ולא כללים מחייבים.

על פי הנחית הרשם, כך נטען, מכסת המים של האגודה תחולק באופן שווה בין חברי האגודה, והקצאת המים לחקלאות תחולק בצורה שווה בין החקלאים הפעילים. לטענת הנתבעת אין פסול באופן בו היא נוהגת, כאשר היא מאפשרת לחברים המבקשים לרכוש מכסות נוספות מהאגודה. התובעים מקבלים הקצאת מים כמו כל חבר אגודה אחר, ומצבם לכן זהה לזה של יתר חברי האגודה. הסעד המבוקש בגין חלוקת המים הוא סעד אקדמי, והוכח כאמור כי הנתבעת מחלקת את המכסות באופן שוויוני בהתאם להנחיות רשם האגודות השיתופיות.

11.הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי עבור יחידות השתתפות בתנובה. לא הוכח כי התובע שיווק לתנובה, ולא הוכח כי השיווק הזה הוא שיצר את יחידות ההשתתפות לנתבעת. בנוסף אין לקבל את הפרשנות לה טוען התובע, לפיה הסכם הפשרה התייחס גם למניות תנובה הכלולות במונח "מכסות". הכוונה במונח זה היתה – כך נטען – לגורמי ייצור בלבד. פדיון המניות נובע לפי הטענה ממניות הבכורה של הנתבעת בתנובה, והתובעים ויתרו על זכותם לתמורת פדיון המניות בהסכם הפשרה.

12.הנתבעת תבעה מהתובעים במסגרת התביעה שכנגד דמי שימוש ראויים בגין החזקתם בשטח הלול, וכן תבעה כי הם יפונו משטח זה. התובעים טענו כי אין מקום לקבל את התביעה לסילוק ידם מהלול, שכן הם מחזיקים בו כדין. בנוסף טענו התובעים כי אין גם מקום לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים, משום שעומדת להם זכות לקזז את חובם הנטען מחובה של האגודה כלפיהם.